<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף כג.</h2>
ומחייבי כל ישראל שירצו את חבריהם שאם לא ירצו אותם לא ימחול להם הב"ה, והרי תנן בפרק החובל [צ"ב ע"א] אע"פ שהביא כל צאן קדר אינו נמחל לו עד שירצה את חבירו, ואם חבירו לא ימחול לו נקרא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, וידענו שאברהם רחמני היה, ומי שאינו עושה כן אינו מזרעו, וכיון שאינו מזרעו הוא אכזרי באמת, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך, כלומר כשיתן לך האל רחמים שתרחם על הבריות הוא ירחם עליך כאשר נשבע לאבותיך שהיו רחמנים, ואמרו [יומא כ"ג ע"א] כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו, וצריך כל אדם שיפייס את חבירו אחר שמחל לו שיתפלל לפני הבורא יתע' שימחול לחבירו, כמו שעשה אברהם לאבימלך, ושמעתי שעל זה נענשו ישראל על מכירת יוסף על שלא התפלל יוסף בעבורם שימחול להם הב"ה.
<h2>דף פא.</h2>
וה"ר אשר ז"ל כתב שצריך ליזהר שלא לעשות שום מלאכה אחר כך, שכבר קבל על עצמו שלא לעשות שום מלאכה. וראיה לדבר מהא דאמרינן בברכות מי בדלת. אבל אם הוא יום מעונן וכסבור ששקעה חמה ועדיין לא שקעה יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנר ואע"פ שהתפלל תפלת ערבית ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור דקבלת טעות הוא, ואין צריכין לחזור ולהתפלל ערבית מפני טורח צבור.
ונראה בעיני שאם לא הבדיל ולא קבל עליו שלא לעשות מלאכה אם התנה להדליק נרות הבית או נרות חנוכה מותר מדאמרינן מי בדלת משום שברשותו הוא אם ירצה יקבל ואם לא לא יקבל ע"כ.
ונהגו לומר ויכולו אחר תפלת ערבית של שבת מעומד, משום דכתיב ועמדו האנשים נמצא שעדות מעומד הוא. כת' במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה הרבה כדי שיהא מתוקן הכל, ושמור בצאתו כאדם המשמר אוהבו כשהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו עד זמן שיוכל לעכבו, ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום מן התורה ותוספת מדרבנן הוא עד לאחר צאת הכוכבים, על כן צריך החזן שלא יאמר ברכו עד לאחר צאת הכוכבים שהנשים מדליקות אחר ברכו מיד. וכן נהגו הקדמונים להקדים מאד בערב שבת שהוא מתוקן הכל קודם שקיעת החמה ומחשיכין הרבה מאד במוצאי שבת.
<h2>דף פד:</h2>
וכבר בארו ז"ל שאין עושין דבר זה אלא ע"י גדולי ישראל, והטעם כדי שלא להקל יותר מדאי. וכתב ה"ר אשר ז"ל שלא יבוא הדבר לידי דחוי ואסור.
<h2>דף פה:</h2>
ומחייבי כל ישראל שירצו את חבריהם שאם לא ירצו אותם לא ימחול להם הב"ה, והרי תנן בפרק החובל [צ"ב ע"א] אע"פ שהביא כל צאן קדר אינו נמחל לו עד שירצה את חבירו, ואם חבירו לא ימחול לו נקרא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים, וידענו שאברהם רחמני היה, ומי שאינו עושה כן אינו מזרעו, וכיון שאינו מזרעו הוא אכזרי באמת, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך, כלומר כשיתן לך האל רחמים שתרחם על הבריות הוא ירחם עליך כאשר נשבע לאבותיך שהיו רחמנים, ואמרו [יומא כ"ג ע"א] כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו, וצריך כל אדם שיפייס את חבירו אחר שמחל לו שיתפלל לפני הבורא יתע' שימחול לחבירו, כמו שעשה אברהם לאבימלך, ושמעתי שעל זה נענשו ישראל על מכירת יוסף על שלא התפלל יוסף בעבורם שימחול להם הב"ה.
<h2>דף פז:</h2>
ונהגו כל ישראל [לטבול] בנהר בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים, ולולי צנת הארצות האלה מחייבי כל ישראל לעשות כן, דבעל קרי אסור בתפלה וסמכו על הא דאמרינן [ברכות כ"ב ע"א] בטלוה לטבילותא, וקאמ' בהלכות ר' יצחק אלפאסי ז"ל השתא דלא אתמר הילכתא לא (נ"א) כמר ולא כמר דאמ' בטליה לטבילותא ולא כמר דבטליה לנטילותא אבל טבילותא לא בטלו נקוט מנהג דכל ישראל אין מתפללין עד שירחצו, וקא אמרי הם נהגו בספרד שאין להם צנה אבל באלה הארצות לא, ובירושלמי דמקומות יש טובלין ויש שאין טובלין, דקאמ' תפתר במקום שאין טובלין, מפני שתפלות ראש השנה ויום הכפורים צריכות מאד ואין הצנה עדיין על כן נהגו לטבול.
ונהגו כל ישראל להדליק כל איש ואיש בבית הכנסת ביום הכפורים לכפר על אביו ועל אמו כי כבוד הש' יתע' וכן על כל באורים כבדו יי' אלו הפנסין אמ' הב"ה הדליקו לפני נר כדי שאשמור נשמתכם שקרויה נר. ועוד טעם אחר שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על אור היוצא מן העצים ומן האבנים אלא על אור שדלק ביום הכפורים להתר ולא לאסור ועל זה אנו מברכין עליו ועל שעשה מלאכתו בהתר ולא באסור, וכן נמי בעינן בכל מוצאי שבת אור ששבת מחמת מלאכתו אסור, ואין בין יום הכפורים לשבת אלא שביום הכפורים אין מברכין על אור היוצא מן העצים ומן האבנים ובשבת מברכין משום דאבריא במוצאי שבת, ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על אור הפנסין של בית הכנסת.
